"שולחן, כסא, שמלה, או: בונאר בְּתַךְ נסתר" הוא גוף עבודות-בדים גדולות של תרצה ולד שמתכתב עם עולם המושגים והחפצים של התרבות הבורגנית, באמצעות דיבור מרוחק, מעובד לפרשנות אישית, עם ציוריהם של מאטיס, בונארד, וויארד, מי שטפלו בציוריהם במושג הצרפתי L'enterieur - פְּנים - והאדירו אותו לרמת מיתוס תרבותי. תרצה ולד מנהלת את הדיאלוג המהורהר הזה בתוך המרחב הבייתי הפרטי שלה, באמצעות טכנולוגיה בייתית, המונה: מכונת תפירה, מגהץ ומחט, ובעזרת שאריות של בדים, חוטים ואריגים, שנועדו לזריקה. היא בונה שיחה מתוך שיירים ושתיקות, מנסה לדובב דימויים קלישאיים ויומיומיים לתוך תחביר של דקירות ותפירה מְאֲחָה ואורגת דימויים של בורגנות מבוססת לתוך חומריות זמינה וזולה. באמצעות ההסדרה של השיירים, החזרתם לתוך מבנה רציף ואיחויים לחלל של פנים מרמזת ולד על הכמיהה המרפאה לסדר ולאושר, המלווה את מושג השפיות של האזרח המודרני.

ולד נשענת על ציור שנוסח בעיקר על ידי גברים ועל חללים של פנים הבית שעוצבו בידי עקרות בית אנונימיות במשך מאות שנים. היא מתבוננת במשטח שולחן סלוני, שמונחת עליו קערת פירות, מאפרה וספר, לדוגמה, ושואלת על מרחב אסתטי, שיצר איזון פסיכולוגי מדויק בין ריק למלאות ובין יופי לריגוש. ולד משרטטת לתוך הבדים ספה ורודה, נדיבת מימדים, פורשת דגם של שמלה ורוקמת מילים שמפיחות רחש של דיבור. היא עובדת בפורמאט מלבני של 3X2מ', לערך, ובצירוף העובדה שמדובר בעבודות בדים ותפירה, לוקחת על עצמה ולד את הסיכון להידחק לרובריקה של "נשים תופרות ומטליאות", יוצרות שמיכות הקווילטס המפורסמות לדורותיהן. אך דווקא מנקודת הפתיחה המאוכלסת הזאת יוצאת ולד לדרכה האישית, כשהיא מרחיקה לשפה נטולת סימטריה וזרה לכל דגם חוזר. למרות יופיין הססגוני של העבודות הן מתכתבות, כאמור, עם אסתטיקה של ציור אימפרסיוניסטי ופוביסטי ופחות עם מלאכות מסורתיות של תפירה והטלאה. ולד מחליפה קנבס מתוח בבדים רכים, כתם צבע בחלקת-בד, הינף מברשת באריג מודפס ורישום ספונטני בתַךְ רקמה. אך היא מתעקשת להניף את בדיה האנכיים על קיר שתקרתו גבוהה, ולהעניק להם קריאה של 'המרחב העליון' של החלל, הבלתי שמיש, ולא של 'המרחב הנמוך', המצוי בגובה היד, ומיועד לשימוש יומיומי.

ולד מאזכרת בעבודותיה את הגריד הגיאומטרי של מונדריאן, ודווקא כאן היא בחרה להחזיר אותו אל מרחב המיטה הביתי: "כיסוי המיטה של מונדריאן" מתגרה בגבריות הרציונלית של האמן ההולנדי ומלגלג עליה בעדינות. בנוסף, מאזכרת ולד את המונח "וילה" שמתכתב לא רק עם הוילה הרומית הגרנדיוזית, אלא גם עם חלליהן של הוילות המודרניסטיות עתירות המרחבים שנבנו ברגעי השיא ההרואיים של הארכיטקטורה המודרנית וכוונו אל הבורגנות העשירה ובעלת היכולת.

העבודה "ארוחת הבוקר עם בונאר" היא הקרובה ביותר למקור הישיר של העבודות הללו ומפלרטטת ישירות עם בונארד. מן הידועות היא שבדים ואריגים היו מרכיב חשוב באוספיהם הפרטיים ובציורם של מאטיס ובונארד. המיחבר הססגוני של בדים, דגמים ואריגים, הרצף המענג של ציפויי-קיר, וילונות, כריות וספות, לצד דגמי בדים מודפסים של שמלות פרחוניות, סודרים וכיסויים, מאפיין את ציוריו של בונארד ומעניק להם חום של בית ורכוש והגנה של עיטוף ומגע. היה זה רולאן בארת, כמובן, שתאר, ניתח והגדיר בדייקנות את אורח חייה, טעמיה ורוחה של הבורגנות הצרפתית, בספרו "מיתולוגיות" (1966). בארת ייחס ליין ולסטייק, לספה ולבגד, למוסד הנישואין ולכלי הבית היפים מעמד איקוני של תרבות שהעמידה בראש מעייניה את שפיותו ורווחתו של האזרח הבורגני, המתמסר לעינוגיו, טעמיו וערכיו, ורואה בהם בסיס לכל מחשבה חופשית ופעולה אנושית.

העבודה "לקטים-ציידים" כמו מסכמת את המהלך כולו, המהרהר על ראשיתה של המהפכה החקלאית כערש הציביליזציה, ורואה בקערת הפרי המונחת על השולחן - את כתרה של תרבות המגורים ושל המנח המאוזן של 'טבע דומם'. החלון שמאחור משקיף אל חלל מואר ובהיר: אי אפשר שלא לזכור שבמציאות הישראלית האלימה שבה נהגו ונרקמו עבודותיה של תרצה ולד, במשך שבועות של עבודה עמלנית – העולם המוצע בהן מאתגר תפישת עולם שלמה הבנויה על חובת היציאה אל חוץ תובעני ומטריד.

מאי 2013